יום אחד

כאשר הגעתי לגיל 35 הרגשתי שאותו היום הגיע ושאם לא אעשה מעשה ואגשים את חלומותיי היום, אולי כבר לעולם לא. ערכתי בעצמי את הספר והחלטתי לכלול בספר שירים בשלים בלבד שנכתבו מתחילת חיי הבוגרים, מגיל עשרים.

זוהי אסופת שירים שנכתבו בין השנים 1989-2002.

מה שמאפיין את הכתיבה, זהו סגנון מאוד אישי, אוטוביוגרפי, רגיש, כן, פתוח וחשוף. הלשון היא יומיומית כמעט ונגישה, ומאפשרת לכל אחד ואחת להבין את כוונת המשוררת ולהזדהות עם הכתוב. שירים רבים עוסקים באהבה ובאינטימיות כפי שרואה אותן אישה צעירה. השירים נכתבו כצורך, כתרפיה, כיומן אישי וליוו אותי דרך כל הבחירות שעשיתי בדרכי אל החיים הבוגרים. מחזור "שבעה שירי מסע" נכתב כרשמים ממסע שורשים לארגנטינה, המפגש עם בני המשפחה וההיסטוריה המשפחתית. חלק מהשירים עוסקים בהתמודדות עם זיכרונות ילדות קשים והגדילה במחיצתם של הורים המתמודדים עם בעיות נפשיות והליכי גירושין ממושכים. השירים האחרונים עוסקים בדילמות שיוצרת הסיטואציה של סיום מערכת יחסים משמעותית ופירוקה מתוך תקווה להתחלה מחדש. שנים רבות כתבתי למגירה ולא שיתפתי איש בכתיבתי. גם לא שיערתי שיש בשירי ערך כלשהו למישהו אחר מלבדי. רק עם התחוללותם של שינויים גדולים בחיי, בגיל 33 התחלתי לפרסם שירים באינטרנט והתגובות החמות והמעריכות להן זכיתי עודדו אותי להיחשף ולפרסם. בראשית 2005 יצא לראשונה ספרי לאור בהוצאת "דרור" (היום: "אופיר ביכורים")

.הודפס מספר מצומצם של עותקים והופץ בעיקר בספריות.
כמה מהשירים ("הוא", "יומני היקר", "ים מתנפץ אל עצמו", "סימני דרך", "ואולי" ועוד) שימשו בסיס למופע רב-תחומי, "הלנה רוקדת על הדלפק", של היוצרת יוליה פבזנר, במאית האופרה הישראלית החדשה, במסגרת פסטיבל פרינג' והועלה במשכן לאמנויות הבמה בדצמבר 2005.

.ביוני 2017 יצא הספר במהדורה מסחרית והופץ ברשתות הספרים הגדולות

 

להתייאש אסור

​

בדצמבר 2021 יצא ספר שיריי השני 'להתייאש אסור' בהוצאת עמדה ובעריכת יחזקאל רחמים. ספר זה הוא אסופה של שירים שנכתבו בין השנים 2002-2021.

וכך כותב עליו העורך יחזקאל רחמים:

להתייאש אסור, ספר השירה השני של דפנה דרוקר, פורשׂ פסיפס-שירִי הנצרף לכדי יריעת חיים פועמת של משוררת שהיא גם מתמודדת, ובהמשך מתמודדת-בהצלחה, עם הפרעה דו-קוטבית. דפנה כותבת באומץ ובכנות על ילדוּת טראומטית בצל הורים מתמודדים, על אשפוזים פסיכיאטריים, על פגיעה מינית בין כותלי בית המרפא ועל רגעי הִתעלות וניצחון במחלקה הסגורה. היא גם מגישה משירת האישה האוהבת, האֵם המייחלת ומורת הדרך למודת התהומות, המבקשת כעת להקל על הפוסעים במשעולים דומים ולהושיט יד אחרונה אל קרבהּ של כל סופה מתרגשת – להתייאש אסור. לספרה של דפנה חשיבות חברתית בפתיחת צוהר לעולמם של מתמודדים, אך בעיקר ערך יצירתי-שירי כשלעצמו  בהעמדת שירת האדם והמשוררת היחידה, שאינה מסתפקת בתיעוד והגשת חומרי חיים, דמיון ונפש, אלא מתמירה אותם באמצעות "התכה פואטית" לכדי יצירת אמנות. ניכר כי הישג זה מתאפשר, בין היתר, הודות לאמונה הכנה, החשופה, .בכוחה המנחם והגואל של השירה

הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, בתמיכת משרד התרבות והספורט.

 

זר עלי דפנה

 

ספר הפרוזה הראשון שלי (וספרי השלישי) יצא אף הוא בהוצאת עמדה, בעריכת קרן דותן הוא קובץ סיפורים אוטוביוגרפיים, מכתבים, קטעי יומן ושירים שנכתבו מהיותי ילדה (1982) ועד לשנת עריכת הספר, 2023. הוא אושר לדפוס ממש לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ויצא לבסוף לאור בינואר 2024.

כך כתב עליו המו"ל רן יגיל: ספרה החדש של דפנה דרוקר זר עלי דפנה הוא ספר ייחודי ביותר, הן תוכנית ובעיקר סגנונית. עד כה הכרתי את דרוקר ככותבת שירה מיומנת, מהוקצעת ומרגשת, אבל בספר הזה היא מוכיחה לקורא הקשוב כי היא יודעת לכתוב באופנים שונים יפה ולרגש.

לכאורה הספר הזה הוא ספר פרטי-משפחתי-אוטוביוגרפי, מעין אלבום תמונות במילות וידוי; אך זאת רק לכאורה, כי סגנונית דרוקר אמיצה ככותבת ומלהטטת בצורה מוצלחת בכותבה סיפורים קצרים, קטעי יומן וזיכרונות, שירים, מכתבים, וכל הכתיבה הז'אנרית העשירה הזאת נוסקת מכתיבה תרפויטית לספרות יפה באמצעות כשרון הכתיבה שלה הנפרש לאורך החיים.

יש לה זיכרון פנומנאלי באשר למצבים מן העבר ובאשר לאנשים שהיו ואינם וגם באשר לכאלה שישנם עוד איתנו. היא נוגעת בך, הקורא, באמצעות הזיכרון החסכני והמדויק, ואתה חוזר לשם איתה, כולך בהוויה ההיא.

יש כאן הוויה משפחתית מורכבת מאוד, ועם כל זאת מתוך הסגנונות השונים והכתיבה הפשוטה, הרהוטה והנוגעת, עולָה ובוקעת איזושהי אופטימיות נדירה וזוהרת האומרת, שעל אף כל הקשיים שווה גם שווה לחיות את החיים האלה.

לכן אני כקורא, שאינו שייך בהכרח למעגל המשפחתי-החברתי של דרוקר, נתרמתי כל כך חווייתית בקוראי את הספר המקורי הזה.

העורכת, קרן דותן: ״יום אחד, הבית שלנו יהיה מוזיאון. מוזיאון להנצחת הסבל שלנו. אנשים מכל העולם יבואו לראות את הציורים שלנו ואת החדרים שחיינו בהם והספרים שקראנו וכתבנו ויֵדעו כמה סבלנו״. את הניבוי הזה משמיעה אֵם בפני בנותיה באחד הסיפורים ב״זר עלי דפנה״, בשעה שפוקד אותה התקף של טירוף.

אבל מה שמוצג כחלק מהזייה מופרכת למעשה קורם עור וגידים עם הספר, הנשען על חייה המציאותיים של דפנה דרוקר ומשפחתה, הוריה וסביה. אלה חיים עתירי משברים של התמודדויות נפשיות ובריאותיות, אוטיזם, מצוקות כלכליות ופרידות כואבות, אלא שקולה הצלול וחדור האופטימיות הופך את הביקור במוזיאון הסבל למסע התגברות עוצמתי ומלא השראה.