שלוש שנים בצפון

היום מלאו שלוש שנים מאז ש"נחתתי" בגליל העליון. בעיצומה של מגיפת הקורונה עקרתי את עצמי מראשון לציון, עיר הולדתי, והצפנתי 200 קילומטרים אל קריית שמונה.

האוויר כאן אחר. הוא נקי ורענן. האווירה אחרת. היא רגועה הרבה יותר. אין צפיפות. הנוף אחר. אני מרימה את העיניים ורואה הרים, עצים וציפורים. גם בתוך העיר. במרחק נסיעה קצר ממני זורמים נחלים יפים וקרירים, רק לבוא ולטבול.

האנשים אחרים. הם מחייכים אליי, מברכים אותי בבוקר טוב גם אם הם לא מכירים אותי. הם לא עצבניים ולא כועסים. לרוב אפשר למצוא חניה בקלות.

נכון, אין כאן בית קולנוע וצריך להגיע לכרמיאל או לחיפה והקריות כדי לראות סרט חדש. גם בשביל רופאים מומחים ובדיקות צריך לנסוע או לחכות או גם וגם. אבל דומה שחוץ מזה לא חסר כאן כלום.

יש כאן שקט נפלא שכל כך טוב לי לשקט הנפשי ולכתיבה. אני שמחה שבאתי לכאן. הצפון זה הבית שלי. וכשאני מתגעגעת לחברים, להמולה, אני נוסעת שעתיים וחצי דרומה.

בן הזוג שלי אומר שאנחנו גרים בסוף העולם. זה נכון... אבל זה נכון לי. לפעמים שינוי עושה טוב.

17.7.2023