״בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד…״ לא, לא! זהו מקומו של ארול, והרי אנחנו מחפשים מישהו אחר… מאיר אריאל – תופעה ייחודית בישראל.
זמר? משורר? מלחין? מי זה בכלל? מה פתאום ״ארול״?
כדי למצוא פתרון לקושיות אלה, החלטנו לא להמתין לפסח, אלא להגיע לקיבוץ משמרות, שם בינות לעצים, לכרי הדשא ולאנשים החביבים תוכלו למצוא אדם שופע חיות ונועם, לא רזה וגם לא מגולח, ושאם אצל אנשים אחרים בולטת ראשונה הכרס, אצלו מושכים את עיניך תלתלים גדולים, כהים ועיניים כחולות שובבות. לבוש חולצה כחולה דהויה, חצויה לרוחבה בפסים לבנים ותכולים ומכנסי ג׳ינס פשוטים, קיבל אותנו מאיר אריאל בביתו.
סוכת גפנים מלבלבת ממנה השתלשלו אשכולות ירוקים ומתחתיה פיהקו בנחת חתולים יפהפיים שופעי פרווה רכה – לקבלת פנים נאה שכזו לא יכולנו לצפות. נכנסנו, ולאחר שהתמקמנו ותהינו במה להביט קודם לא פסקו כוסותינו להתמלא, בכל פעם מחדש, במיץ תפוזים מחייה נפשות ע״י אשתו הנאה תרצה.
מישהו אמר שביתו של אדם מעיד עליו – ביתו של מאיר אריאל הוא קטן אך חמים, ובו המון חפצים קטנים וצפופים, תצלומים בתפזורת על הקיר, גיטרה מתרמזת מתחת ל״צעיף ספרדי מהודו״ (את שניהם זכינו להכיר באחת מהופעותיו של מאיר בתיאטרון ״הסימטה״ ביפו), ובתוך רהיט ״ענתיקה״ כבד ועוטה הוד קדומים הבהיקה מערכת סטריאו חדישה, מצטופפת לה על כל כפתוריה, והכל כל כך ידידותי ופשוט.
מאיר ישב על כורסתו הקבועה, המרשימה, ובגמגום קל פתחנו.
מאיר הבהיר, שבאופן כללי אין הוא נוהג לתת ראיונות לכלי התקשורת, ובכלל מתרחק מהמסחריות שאופפת את עסקי הבידור בארץ. לכן הוא מעדיף לנקוט בדרכים מקוריות משלו. מאיר רוצה לעשות משהו ייחודי, שיחדור לאט-לאט למודעות הציבור הנכון. השיר עושה את עצמו, ובמקום להפציץ בבת-אחת את האוזניים בצירוף יחסי ציבור באמצעי התקשורת ולאחר מכן לרדת מהר מסדר היום, השיר מטפטף לאט לאט ובטוח. ״כך נוצרת תחושת אמינות, ואני יכול להיות בטוח שלא תדבק לי תדמית לא נכונה״.
· ״…על פני שולחנם עוברים שלובים אדם ותדמיתו / ומחייכים למצלמה נסתרת / בדרך אל השירותים הם נפרדים: / אדם נכנס ותדמיתו נשארת…״ (״טיפש-חכם״)
״לא רציתי להשתמש ביחסי ציבור בשביל לתת לתקליטי סיכוי מיידי. אני לא כותב כמו כל אחד ואינני רוצה להיות כמו כל אחד. אני מאמין בדבר שנקרא ״מפה לאוזן״ – מי שרוצה לגלות אותי מגיע אלי, במוקדם או במאוחר. אני מקווה שאגיע למצב שבו אוכל להוציא תקליט ביום מן הימים ואנשים פשוט יידעו שהוא יצא (אולי לא מייד, ביום הפרסום אך תוך זמן קצר יחפשו וימצאו את התקליטֿ או הקסטה). מה גם שהליכה נגד כלי התקשורת גם היא כלי פרסום. אני מעדיף שעורכי התוכניות ברדיו ישמיעו את שיריי מכיוון שהם חושבים שהם טובים, ולא בגלל לחצים מחברת התקליטים. היום אני רואה שזה משתלם לחדור לאט ובלי פרסומת, משום שכך אני מרוויח את תשומת הלב ״הלא עייפה״ של הציבור, ששומע כל הזמן אותו הדבר. אני מרענן אותו במשהו שונה ממה שהולך היום בשטח״.
אכן, אין ספק שמאיר אריאל עושה משהו שונה, ולפי דעתנו אולי טוב יותר ממה שעושים הרבה אומנים אחרים. הוא לא מתיימר להשתייך לזרם כלשהו, להשתתף בתחרות הידועה בין היוצרים, של מי יהיה מקצועי יותר ומי יכבוש יותר אוזניים ויותר מעריצות, שלא לדבר על גריפת הון מ״חלטורות״ למיניהן. מאיר אריאל עושה מה שהוא מאמין, ולא נותן לנו דבר מלבד עצמו, מה שיש לו להגיד ולהשמיע, במובן הפשוט ביותר של הדברים.
כפי שקבענו קודם, מאיר אריאל הוא אכן תופעה ייחודית בארץ, אך לא רבים ידעו להעריכו כראוי. ישנם כאלה הקובעים כי שיריו מונוטוניים וחדגוניים. מאיר מודע לכך. הוא מציין שאמנם יש חזרה על מספר אקורדים, אך בתוכם לא משתלבת מלודיה קבועה.
למי שישנה הנכונות לשבת ולהקשיב היטב – מזומנת חוויה, והוא נשבה בקסם המיוחד ובגוון המיוחד של שיריו. הם כל-כך מסתוריים, מאחורי המילים הפשוטות והקול הנעים והישיר – ואתה מקשיב, לו רק כדי למצוא פתרונות לחידות הנרמזות לך שוב ושוב. אתה מחליט לבלוש ולחקור וכשאתה רוצה לדעת מה מסתתר מאחורי הקולות הבוקעים מן הרמקולים או האוזניות – לא אדוני! אין טעם לחפש, כי לא תמיד תמצא חומר, אף כתבה, ראיון או ביקורת, כי הרי הזכרנו זאת בראשית דברינו – החומר היחיד שמעביר לך מאיר אריאל ומוסר לעיונך ולהנאתך – הם רק שיריו בלבד.
בהופעותיו הוא עורך את השירים ככתב חידה, ובכל שיר הוא מעניק לך רמזים, מגלה טפח ומכסה רבים אחרים.
״אני לא יודע הרבה יותר מכם. אני כותב ותוהה בעצמי, מה משמעותם של הדברים שכתבתי. בתת-מודע אני יודע אות וכותב אותם, אך אינני יודע מהי משמעות כל מילה בשיריי…״
· ״אולי רק משתדל להישאר שפוי / אתה יודע, אם פתאום תבוא פתיחה מוצלחת / אני רוצה לדעת למה אני בעצם מתכוון״
· ״אינטואיציות יוצאות לגשש באין-פשר / אני עוד מחכה לטעות שתחזור מתיקון. / והעצב הרבה שבא מן הסתיו / יש חשמל בעורקים, יש דם בגדר / יש מחסומים שגם הזמן לא עובר / דרך אצבע הדופק להדק אומר: / הלילה אולי תהיה חדירה…״ (״חבית הדגים״)
שני תקליטים שלו יצאו עד כה, ״שירי חג ומועד ונופל״ ו״וגלוי עיניים״.
התקליט החדש, ״וגלוי עיניים״ הוא תקליט שיצא בשנה שעברה. זהו קובץ שירים שלו שהוקלטו במשך הזמן וכולל שירים שלא נכללו בתקליט הראשון ושירים נוספים.
״חג ומועד ונופל״, התקליט הראשון, ראה אור בשנת 1978. מאיר אריאל רואה בו כעין מחזמר, בו מועלים שלבים שונים בחיי אדם וגלגולים אותם הוא נאלץ לעבור.
· ״בתור בן תמותה אני עלול להיות / קצת לא בן-אדם כדי שאוכל עוד קצת לחיות…/ בתור בן אדם בן-אדם אני מבחין בין טוב ורע / ומשתדל גם שתמיד, תמיד תהיה ברירה בין טוב ורע / אבל בתור בן-תמותה, כשרע לי / זה לא בגלל ששכני לספסל הוא קצת יותר אומלל ממני״ (״בתור לשיקוף ריאה״)
מאיר מתאר את גלגוליו של ברנש המתנסה בחוויות שונות דרך שיריו.
הבן אדם מתחיל ב״תקווה״:
· ״לים היא נותנת, לי לא – וזה לנו קיץ שלישי כבר / לשמש, לחול רק לי לא / והיא עוד עונה לשם תקווה, תתארו לכם…/ אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת / עם כל הסמליות אשר בינה לבינה? / כמה זמן יכול נואף פשוט להתבזות / אני חוזר לבלומה, לילדים, לשכנה…״
לאחר מכן, נופל ל״שיר כאב״, הופך מ״ארול״ ל״בן תמותה״. ב״ארול״ הוא מת בפעם הראשונה, ב״טרמינל לומינלט״ הוא משתחרר ממוסד, בו פגש את ״דוקטור התחכמות״. ״תקווה״ הוא שיר הכולל בתוכו את כל השירים.
למי שאינו מכיר את מאיר אריאל, לא אומרים שמות אלה דבר, אך את מי ששמע שירים אלו, מעניין לשמוע עוד קצת רמזים שיעזרו להבין את החידות.
למי שלא מכיר – בחרנו לספר על השיר ״ארול״. זוהי דמות של אדם בקיבוץ, אדם חריג הבוחר להתנתק מן העולם המציאותי וחי בעולם של הזיות משלו, כשמסביבו רצים כל הזמן חברים העוזרים לו, ומצד שני מתנכלים לו אויביו עד שלבסוף הוא מוצא את מותו מכדור תועה של שומר הלילה בפרדס, בו שוטט ארול ברודפו אחרי ״קולות ורחשים ניגנו עליו כמו היה אורגן-חשמל״. בשיר מצאנו רמזים אוטוביוגרפיים ובחרנו אף ״לתקוף״ מנקודה זו.
״ארול הוא לא סיפור אוטוביוגרפי שלי, זהו סיפור של מישהו שנפתח אל עצמו ומאבד את כלי ההתגוננות שלו. הוא לא יאריך ימים. גם בי, כמו כולם, יש קצת מארול. אנחנו נותנים לארול להשתחרר קצת – וכולאים אותו שוב. כשכתבתי את ארול נפרדתי ממנו.״
שאלנו את מאיר מהיכן הוא שואב השראה לשירים מיוחדים שכאלה, שאף כדי להאזין להם יש צורך באווירה ובהשראה.
״אני לא יודע מאין זה בא. במצב כזה רעיונות מסתובבים באוויר כמו שזורעים מתפזרים, נקלטים וצומח עץ – כך ישנם אנשים הקולטים את הרעיונות הללו, המחפשים בן אדם להתלבש עליו ויוצאים ממנו בצורת חוויותיו האישיות, חייו, משפחתו. לאמן נדמה שהרעיונות באים מתוכו, אבל זוהי אשליה. לפעמים נדמה לי שהשירים גדולים ממני…״
- האם אתה כותב מתוך צורך לבטא את דעתך על הקורה מסביבך ולהטיל ביקורת?
״זוהי אינה ביקורת. אתה משמש מראה המשקפת לחברה את עצמה. אני לא רואה את עצמי כמטיף״.
ההיסטוריה המוסיקלית של מאיר אריאל התחילה בקיבוץ משמרות, עת היה חבר בהרכב מוסיקלי שנקרא ״משמרון״, שכלל בין היתר את שלום חנוך, שמאוחר יותר עזב את הקיבוץ.
״אנחנו חיברנו יחד מילים ומנגינות. בדרך כלל חיברתי את המילים ושלום את הלחנים. היינו שרים בכל מיני אירועים בקיבוץ, חתונות או נשפים. היו ניסיונות לצאת החוצה. פעם ביקר אצלנו מאיר הרניק, שהיה עורך תוכניות זמר ב״קול ישראל״, ששיבץ אותנו בשידור ברדיו בתוכניותיו״.
לאחר ״משמרון״ זכה מאיר אריאל בפרסום נרחב שלא היה צפוי או רצוי, כי גרם לו לדעתו נזק רב. היה זה במלחמת ששת הימים, כשמאיר החייל הרגיש כי השיר ״ירושלים של זהב״, השלאגר של אותה תקופה, אינו תואם את תחושת הדיכדוך של החיילים, שלגביהם שחרור ירושלים לא שינה דבר לגבי כיעורה של המלחמה. מאיר כתב שיר אחר לגמרי מ״ירושלים של זהב״, שיר בשם ״ירושלים של ברזל״: אבק ופצצות במקום ״אוויר הרים צלול כיין / וריח אורנים״.
״היה קטע של קינה ״איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה״ בעצם לחיילים עצמם לא היה כל-כך אכפת מהר הבית, כיכר השוק והמערות אשר בסלע – זו הייתה מלחמה ובה הרג ורוע, כמו כל מלחמה אחרת״.
השיר גרם ״כאב ראש״ לא קטן לנעמי שמר ולו, שלא רצה לטפס על שיר של מישהו אחר ולזכות לרווח פרסומי על חשבונו, אך השיר שלדבריו יצא מרשותו והפך להמנון החיילים, הוקלט בערב הווי פנימי לסיום המלחמה, ההקלטה יצאה החוצה ועוררה הדים רבים ולא רצויים. ועדיין, כשתשאלו מישהו על מאיר אריאל יגיד לכם ״אה, הצנחן המזמר!״
אז תדעו לכם שזה לא בהכרח כך, ופרט לכתם הזה (לדעתו) מאיר אריאל יצר ויוצר רבות. הייתה תקופה ששלום חנוך ולהקת תמוז וגם אריק איינשטיין הלחינו וביצעו שירים שלו, שהתפרסמו, כמו ״אגדת דשא״, ״סוף עונת התפוזים״ ועוד. מאיר אריאל יוצר ופורה כעת בקצב שלו ובמסגרת שלו, שהיא בינתיים קיבוץ משמרות, ובו הצליח לשלב את האמנות עם חיי הקיבוץ, תוך לא מעט קשיים.
״אמן צריך להקדיש את כולו למה שהוא עושה, את כל הזמן והמרץ, בעוד שבקיבוץ אתה חייב לעבוד ולהראות שאתה עושה משהו.״
אז הלכה והתגבשה אצלו ההרגשה של ״או בחוץ או בקיבוץ״, אבל – ״בפול-טיים ג׳וב״. אכן, מאיר עזב את הקיבוץ לשנת חופש, וחזר אליו לאחר מכן, בגלל משפחתו. ״בתקופה הזאת לא הרגשתי שמיציתי את עצמי. אז החלמה מלחמת יום הכיפורים והגעתי למסקנה שעדיף להשקיע בקיבוץ. כי ההשרדות שלו, לעומת אנשים פרטיים בעיר, גבוהה מאוד. במלחמה המתמשכת גויסו רבים לזמן רב, ועסקיהם נפגעו או התמוטטו. לאט לאט הסכנתי עם העובדה שאני גם חבר קיבוץ וגם יוצר וגם זמר. היום מאוחר מדי להתחרט – יש עלי אחריות רבה מדי כעת״.
בתקופת עבודתו על ״וגלוי עיניים״, היה מאיר מזכיר הקיבוץ.
״לא, זה לא התנגש עם עבודתי, משום שהעבודה על התקליט הייתה מאוד איטית, הוא גובש לאט לאט, ורק בסוף, בשבועיים האחרונים, נכנסנו אני ויהודה עדר, המעבד, לאולפן והקלטנו. אז ההתנגשות עם הקיבוץ היא טבעית כל הזמן, למרות שההופעות מכניסות כסף לקיבוץ. בקיבוץ אתה יכול פשוט ללכת לישון, לא לעבוד ולא לדאוג, בעוד שכשאתה בחוץ, כשדוחפים לך אקדח לרקה ואומרים ״אם לא תכתוב שיר, אנחנו מפוצצים לך את הראש – אתה עובד, ועוד איך. להגיד לך מה יותר טוב – אני לא יכול להגיד לכם.״
לבסוף שאלנו, האם יש סיכוי לשיתוף פעולה בינו לבין ידידו הטוב שלום חנוך.
״זה יכול להיות מעניין… סיכוי לשיתוף פעולה תמיד יש. נכון להיום – הוא עסוק בשלו ואני בשלי. מתי שלשנינו יתחשק – זה יהיה בסדר. לעבוד עם שלום אני תמיד יכול. יצרנו ביחד ואף גדלנו ביחד.״
עכשיו, עם רקע שכזה, על תופעה כזו, אתם בוודאי מבינים מדוע לא כדאי להחמיץ את ההאזנה לשני התקליטים המעניינים הללו.
האזנה ערבה!
גיל לופו (י״א 6) ודפנה דרוקר (י׳ 1).
Comments