מִיּוֹמָנָהּ של מפונה חצי שנה

עוד מעט פסח. רגע, איפה היינו בראש השנה? זה היה לפני 100 שנה. הכל היה אחרת.

חצי שנה של מלחמה. קריית שמונה נמצאת עכשיו מעבר להררי החושך והבהובי היירוטים ורעמי הבומים.

וכאן בתל אביב הלבבות הבודדים סביבי בודדים יותר מתמיד.

תיקח התקפת טילים איראנית ותערבב עם חג מתקרב וחילופי עונות ותקבל דיכאון, עייפות, מותשות. חוסר אמון בהווה, בעתיד, בעצמנו. חוסר אמונה.

לי יש. כל כך הרבה. ובכל זאת לא קל לי. קשה לישון, קשה להתעורר, לא קל לעבוד ולהעביר את היום. נופלת שוב להתמכרות לשוקולד שנגמלתי ממנה כבר לפני שנים. לא נשקלת, לא שומרת על המשקל. לא עושה פעילות גופנית מלבד קצת הליכה וגם זה קשה ומוגבל, בגלל רגל כואבת. הרופא אומר שזה יקח עד חצי שנה. עוד חצי שנה?

ואני מנסה להשתמש בכלים שעזרו לי פעם וגם לעזור בעזרתם לאחרים. זה לא תמיד עובד. חשיבה חיובית זה לא משהו שמתאים לכל אחד, בכל מצב.

אני עדיין משתדלת לטפח את הילדה שבי, זו שכן מאמינה וכן מצפה לדברים טובים ואפילו לניסים שיקרו. לברוא ולזמן לעצמי מציאות טובה יותר.

ומצד שני מפרגנת לאישה בת החמישים וארבע שאני ומנסה להאט קצת את הקצב.

הנה הצלחתי להוציא ספר שלישי ואלבום בכורה ולארגן לעצמי השקה חגיגית ומרגשת ומכובדת, מוקפת חברים, אנשים מוכשרים שמאמינים בי.

מדהים אותי שהצלחתי לעשות את כל זה כפליטה, כמפונה בסביבה כל כך שונה ממה שהיה לי, ממה שבחרתי לעצמי בשנים האחרונות, להיות רחוקה ומנותקת מהכל.

ועכשיו הזמן לנוח קצת על זרי הדפנה. מותר לי. מגיע לי לקחת בפעם ראשונה זה שנים חופש מהעבודה בחול המועד, ככה סתם בלי לתכנן מראש נסיעה או טיול, פשוט לקחת את הזמן, לנשום.

הלוואי ויכולתי פשוט לחזור הביתה.

הלוואי והחטופים יחזרו הביתה, בחיים.

הלוואי שכל החיילים ישובו בשלום.

שהפצועים יחלימו. גוף ונפש.

שתסתיים המלחמה. שיבואו שקט ושלום ואהבה.

"תתארו לכם קצת אושר", שר שלמה ארצי.

חג שמח?

18.4.2024  תל אביב