אחרי הנפילה הטראומטית בעיר הולדתי, הערב נפילה בעיר מגוריי.
לראות על המסך את הלהבות המאכלות מכוניות ומסעדות במרכז קריית שמונה, מקום בו אני נמצאת ועוברת כמעט כל יום. ליד חנות המחשבים בה אנחנו קונים ציוד בקביעות.
ובאותו זמן דקות החרדה האלו כשלא הצלחתי להשיג את בן זוגי שעלה לשם היום להצטייד ולבדוק שבבית הכל בסדר.
עד שהצלחנו לתקשר ואז באה ההקלה הגדולה וההודיה לאלוהים.
תמיד ידענו שזה יקרה. "את לא יודעת איך זה כשנופלות כאן הקטיושות", אמרת לי ואמרה לי גם אימך. אתה נולדת וגדלת כאן תוך כדי ריצות למקלט ושהייה בו. אין מקום בעיר בו לא נפל טיל, אמרת. ובכל זאת נשארת כאן וגידלת את בנותיך. וכלוחם שמרת והגנת על הבית, על העיר, על המדינה שלנו.
אני בחרתי לבוא ולקבוע את ביתי כאן לפני שלוש שנים.
לא מזמן, מעט לפני פרוץ המלחמה נסענו יחד למטולה, ביקרנו בגדר הטובה וצפינו על הגבול ממצפה דדו.
היה שקט, אבל שקט מתוח.
תמיד ריחפה מעל הסכנה.
אבל אני לא מוותרת עליה, על עירנו, ולא עליך.
מחכה ליום ולרגע בו אשוב לשם ולא אעזוב יותר עד יומי האחרון.
2.11.2023
Comments