top of page
לוגו חדש דפנה דרוקר.jpg
  • Writer's pictureDafi Drucker

יומן מלחמה. פוסט 14

Updated: Jan 23


חצות. אני לא נרדמת, הראש מלא מילים. מחליטה לכתוב קצת.


מה שהיה לי בראש כשזינקתי מהשמיכה זה אתה. כמה קשה בלעדיך. מהשגרה הרגילה בה היינו נפגשים כמעט כל יום, אל מציאות אחרת, שגרת מלחמה בה אתה בצפון ואני כאן בתל אביב בבית ארעי וזמני ואנחנו נפגשים כאן רק לקראת סוף השבוע לכמה ימים טובים ונעימים של יחד ואז מתחיל עוד שבוע בלעדיך.


גם כשאנו יחד קשה לקרוא לזה אושר שלם, כאשר מתנהלת כאן סביבנו מלחמה ויש חטופים שכבר יותר משלושה חודשים לא חזרו הביתה, ביניהם נשים, גברים, אבות, אמהות, סבים, אחים, ילדים ואפילו תינוק. מציאות בלתי נתפשת בה הפסקתי לצפות בחדשות כי כמה כבר אפשר לשמוע על סיפורי זוועה וגבורה, על עוד פצועים והרוגים, עוד תמונות של חיילים צעירים מחייכים שלא יחייכו עוד ומשפחותיהם שנקרעות מצער, אבל ואובדן... ולשמוע על אוזלת היד של מי שאמורים למצוא פתרונות ולהוציא אותנו מכל המצב ההזוי הזה.


ואני קרועה מביתי, מעירי, משגרת יומי. מהשקט והמרחבים של הצפון היפה אל לב העיר ההומה והסואנת והצפופה. ואני יודעת שזה זמני אבל אני לא יודעת עד מתי זה ימשך. אך אחד לא יודע. לא, אי אפשר לקרוא לזה חופשה כשזה נמשך יותר משלושה חודשים ואני עסוקה בלשרוד.

אני מצליחה להחזיק בעבודתי מרחוק אבל גם זה בעייתי, קשה לתמוך באנשים דרך הטלפון, זה לא אותו דבר כמו פגישה פנים מול פנים, עיניים מול עיניים, חיוך מול חיוך, דמעה מול חיבוק. ואיך לעודד מישהו שמפונה מביתו מתגעגע וחרד וחי בחוסר ודאות כאשר את בעצמך בדיוק באותו מצב?


אבל התכוונתי בכלל לכתוב עליך ועלי.

אני יודעת שהאהבה שלנו חזקה והיא מחזיקה אותנו בתוך כל זה. ובכל זאת השבוע שלי עצוב בלעדיך. יש שיחות טלפון ולפעמים וידאו והרבה הודעות בווטסאפ עם לבבות ופרחים ונשיקות ממרחקים. אבל זה להתרגל לשגרה מוזרה של להיות רחוקה לא רק מהבית אלא גם ממך. לספור את הימים החולפים עד שניפגש, להתרגל לא להיות איתך ואז כן.


ואני יודעת שאנו בני מזל שיש לי אותך ולך אותי.

ושאנחנו יכולים לטייל כאן יחד ברחובות העיר, במרכזי קניות, בשוק ובטיילת, לבחור לעצמנו בגדים יד שניה, לשתות יחד קפה הפוך ולהנות יחד מפאי תפוחים עם גלידה וקצפת או סתם פלאפל, פיצה או חומוס שכונתי ואפילו ללכת להופעות יחד בעיר הזאת שאינה נפסקת לעולם.


כן, גם אהבתנו לא תפסיק, למרות הכל, מאמינה בזה.

ועוד יבואו ימים טובים יותר של ביחד, במקום האהוב עלינו בקצה העולם, רחוק מכאן, שבו האוויר צלול והשקט שורר סביב, והנחלים זורמים בשצף וראש החרמון חובש כיפה לבנה, ואנחנו מטיילים לנו בתוך כל הירוק הזה, שוטפים את העיניים ואת הלב במראות של עצים מלבלבים ופרחים פורחים ופטריות מבצבצות והעמק נפרש לרגלינו כמו אהבתנו הנפרשת מול עיננו, יפה ואינסופית.


ואני אשוב אל ביתי הקטן והחמים, אל מיטתי המפנקת אליה אני רגילה, אל הגיטרות שלי, אל החתולים אותם אני מאכילה, אל עצי הפרי שבגינה וציפורי השיר שמזמרות בין ענפיהם. זה המקום בו בחרתי מכל המקומות ואליו אני רוצה לשוב, כי שם מצאתי אותך ושם נמצא קינה של אהבתנו. עכשיו אני ציפור נודדת בחורף האפרורי והקר, אבל גם החורף הזה יגמר ויבוא האביב ואחריו הקיץ ומתישהו שנינו נעוף יחד בחזרה הביתה. אל הקן שלנו האהוב, אל הפינה היפה שלנו בקצה העולם. וישובו כולם אל ביתם. ויהיו שוב שקט וביטחון. אמן כן יהי רצון. ועכשיו, לנסות לישון...


23.1.2024 תל אביב


38 views

Recent Posts

See All

コメント


bottom of page