הערב השתתפתי לראשונה בחיי בהפגנה. לא בדיוק הפגנה. היה זה מפגן תמיכה במשפחות החטופים שהתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב ובכל האזור הסובב את הקריה. הרבה אנשים באו והמשיכו לנהור למקום.
אחותי גלי היא שהזמינה אותי להצטרף. אני שמחה שהלכתי איתה ונתתי את קולי ושכאבי התחבר לכאב הקולקטיבי של כולנו.
ואני? אני לא מהצועקים. אני בדרך כלל כותבת לעצמי בשקט. או נותנת את קולי בשירה.
ובכל זאת הצטרפתי הפעם לקריאות הכואבות והנוקבות של המשפחות להחזיר עכשיו את התינוקות, הילדים, הזקנים, הנשים והגברים.
שולחן ערוך ארוך מאוד המחיש את חסרונם.
ראיתי את הכאב בעיני האנשים.
את תמונות החטופים ושמותיהם ומגוון מיצגים כמו זה שבתמונה למעלה.
איפה האבא הטוב שיבוא ויגרש את החושך הרע הזה שאופף אותנו??...
ויהודה פוליקר בא ושר את שיריו היפים והכואבים.
"מאז שחטפו את הבת שלי אני לא יכול לשמוע שירים!" צעק אליו אבא אחד. יהודה שאל אותו אם להפסיק לשיר? והסביר שהשירים באים ממקום של כאב ושל תמיכה במשפחות, שהוא שר שם בשבילם. ההופעה נמשכה עוד קצת ואז היו נאומים. בהמשך היו אמורים להגיע עוד אומנים ודוברים אבל כבר היינו עייפות וצעדנו בחזרה.
בדרך העלינו זכרונות מה-4.11.1995, בדיוק במוצאי שבת לפני 28 שנים. מאז ועד היום אנחנו בסרט רע שלא מתעוררים ממנו. עד מתי??
הלוואי שיחזרו בשלום, וכמה שיותר מהר, בריאים ושלמים!
4.11.2023
Comments