סיבים רכים של פחד עוטפים אותי כשמיכת חורף. החורף עצמו עדיין לא הגיע.
לפתוח חלון או לא? שיכנס קצת אויר, שתכנס קצת תקווה.
כמתוך שינה אוזניי כרויות לשמוע בומים רחוקים ואז אני שמה את האוזניות:
"אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט / אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט"
שרה אילנית.
היום לא היו כאן אזעקות.
גם אתמול לא.
השתדלתי למעט בצפייה בחדשות. את נסראללה הצועק השתקתי והעברתי לנטפליקס. זה המעט שיכולתי לעשות.
"חיים את היום כי אין יום אחר". עכשיו שלמה וקרן בדואט. לא אבודים.
אולי קצת.
איזו מציאות זו שחיים מבום לבום,
מתגעגעים לבית שלנו שם בקצה המפה
שואלים מה יגיע לכאן קודם, גשם או הפוגה
או טיל? מה יהיה על החיילים? מי יחזור ומי לא ומי שישאיר מאחוריו יד או רגל או את שפיותו
ומה על התינוקות שנחטפו והילדים, מי מגיש להם משהו לאכול, מי מנגב להם את הדמעות
אם בכלל? מתי יזכו כבר לחיבוק של אמא
אם יש אמא? לליטוף של אבא אם עדיין יש אבא? ומה על הכלבים והחתולים והפרות והתרנגולות - - -
די.
לא עוזר לך לחשוב עליהם
ולהם בטח לא.
נסי לישון. אחת בלילה.
כסי את עצמך בכיסוי החורף
שעוד לא בא
אל תפחדי.
מחר הוא יבוא לחבק.
4.11.2023
Comments