החוג ליידיש

בהיותי ילדה בת עשר רשמה אותי סבתי ולאחר מכן גם את אחיותיי הקטנות, לחוג יידיש. לא, זה לא היה באופנה אז כמו חוג היפ הופ היום. אבל האמת, זה היה כיף. ההסעה, רכב טרנזיט, אסף אותנו מרמת אליהו, ואחר כך עשה סיבוב גם באזור חולון בת ים ואזור ואסף חברים נוספים, נסיעה שהתארכה מאוד, בסופה הגענו לרח' קלישר 48 בתל אביב. שם שכנה "ארבעטער רינג" ברית העבודה של ארגון "הבונד" בישראל.

במקום התקיימו ספריית היידיש שסבתי עבדה בה כספרנית, מערכת העיתון "לעבנס פראגן" ביידיש, ושם, בקומה השניה, היה גם אולם תאטרון קטן בו נערכו הצגות ובו פעלה גם מקהלה ביידיש. גם אנחנו הילדים העלנו שם מופעים מול הורינו וסבינו הגאים עם שירים ודקלומים ביידיש בחנוכה ובפורים.

היידיש הבסיסית שרכשתי בחוג הזה, ובכלל החוויה יוצאת הדופן מלווה אותי כל חיי. גרמה לי לתחושת חיבור לשפתם ולתרבותם של סביי ושל אבות אבותיי. ברבות הימים המשכתי ללמוד יידיש, הפעם בקורס מתחילים בקתדרה של ראשון לציון, יחד עם בני תומאסיו שהיה אז כבן 16, וזו הייתה חוויה משותפת מיוחדת במינה.

מצאתי היום את התעודות מאותו בית ספר ייחודי, מן השנים 1979-1981. לא הציונים בהן מרגשים אותי, כמו ההערה שכתבה המורה: "דפנה איז א טייער קינד" - דפנה היא ילדה יקרה.

זכרון ילדות חיובי, יקר ומרגש. תודה, סבתא כאשקע.