אודות האמנות, היצירה והכתיבה בחיי.

(דיוקן עצמי, 1988, אקריליק על בד)

פעם הייתי מבלה שעות בציור ורישום.

למדתי עיצוב גרפי, אמנות ותולדות האמנות. ואיור. וצילום. הוצאתי הון על קורסים וחומרים יקרים. היום (כבר שנים) אני לא נוגעת בעיפרון או במכחול. אבדה לי התשוקה לזה. מדי פעם מצלמת, כשמשהו קורץ לי במיוחד.

עבדתי למעלה מעשרים שנה כגרפיקאית מעצבת לפרנסתי. היום מסתפקת בלעצב לפעמים לעצמי ולחברים.

פעם הייתי מבלה שעות בתפירת שמיכות טלאים וסריגת סוודרים וצעיפים לעצמי ולאהוביי. לפעמים אני עדיין סורגת קצת, אבל רק בחורף. אין לי הרבה סבלנות לזה.

דומה שאת כל משאבי היצירתיים אני מפנה עכשיו לכתיבה. בעיקר שירים אבל גם פוסטים בבלוג שלי ובפייסבוק. כמו עכשיו.

אני מרגישה שמצאתי את הייעוד היצירתי שלי לשארית חיי. לא מעניין אותי יותר ליצור דברים יפים לקישוט הבית, העולם, החיים. יש הרבה אנשים שעושים זאת, ויפה ממני. הדחף לבטא את עצמי, את רגשותיי ומחשבותיי מתבטא יותר במילים. וזה בא לי די בקלות, זורם ונשפך ממני, גם אם זה בא לעולם בכאב ודמעות. הכתיבה משחררת אותי מטראומות, מסיפוריי העבר שאינם מניחים לי ואני איני מניחה להם.

הצלחתי לפרסם שני ספרי שירה, "יום אחד" ו"להתייאש אסור". השלישי בדרך אבל עוד לפני כן, תוך כחצי שנה, כך מעריך המו"ל, ייצא בע"ה לאור ספר הפרוזה הראשון שלי, "זר עלי דפנה", שהוא קובץ סיפורים, פרקי יומן ומכתבים, משובץ בתמונות שלי ושל דמויות ממשפחתי וציורים שלי ושל אימי ז"ל. כמו בציור, שילבתי צבעים וצורות בצורת מילים ומשפטים. כמו בתפירה רקמתי סיפורי חיים וסרגתי לי סוודרים מחממים ומפנקים מאותיות.

ותמיד ישנו הצילום, הפלא הזה שמתגלה לאחר קליק אחד מהיר הכולא בתוכו סיפורים שלמים.

והמוזיקה, זו כבר אופרה אחרת. זה תחום שתמיד היה נוכח מאוד בחיי. על כך אספר בפוסט נפרד.

אני כל כך שמחה ומודה על המתנה היקרה והמיוחדת הזו: יכולת היצירה, כי בכל מדיה ובכל ז'אנר, מה שחשוב לי הוא המסר וכיצד אביא אותו מהראש והלב אל העולם. משהו שישאר כאן ויעיד על תקופת היותי בעולם הזה, בזמנים הלא פשוטים הללו.

17.8.2023